I Love Melbourne

אחח מלבורן, מלבורן...

מה אני אגיד.. העיר הזו כבשה את הלב שלי.

אז באמת שקשה לחשוב מאיפה להתחיל, אבל בגדול היינו בעיר כשבועיים וחצי (בשני חלקים) וכל פעם היה לי קשה לעזוב.

אז למה אני אוהבת את המקום הזה?

1) האוכל - תכלס זה מה שחשוב P-: 

מדובר בבירה קולינרית, ועכשיו ביחס למקומות אחרים באוסטרליה זה ממש ממש מפתיע. כבר התרגלנו לקפה שרוף ולאוכלים מבאסים, ופתאום להגיע למקום שיש בו כל כך הרבה דברים טעימים ומיוחדים זה היה מרגש :)

אז התנסנו בגלידה שמכינים עם חנקן, אכלנו בשלל מסעדות צמחוניות (מוצלחות להפליא!), שתינו קפה כמו משוגעים, וכמובן לא נשכח את החלות המתוקות הטעימות שאכלנו פה מידי יום שישי!

כדורסל בהפסקת הצהריים בעיר

2) האווירה - אין כמו ערים גדולות

אני מתה על זה, ללכת לאיבוד ברחובות, לראות מלא אנשים, לגלות דברים מגניבים בין ההמון....

מלבורן ממש עיר עם רוח צעירה, יש מלא ברים, חיים מעבר לשעה 5 (תתפלאו, בכל מקום אחר פה בשעה הזו הכל נסגר) וחיי תרבות עשירים. העיר עמוסה במוזיאונים (מעניינים!), פארקים, בניינים מגניבים ואפילו חוף מדליק!

3) הגרפיטי - "אומנות רחוב" בשבילנו

העירייה פה הבינה שיש הבדל בין סתם ריסוס לאומנות, והיא מעודדת אמנים למלא את הסימטאות בשלל ציורים. וככה בין הרחובות אפשר לראות המון דברים מיוחדים ומפתיעים וזה נותן אופי לעיר.

4) ההיפסטרים - 

תשכחו מברוקלין, מדובר במעוז ההיפסטרים הכי גדול שראיתי. אז חוץ מאנשים ציבעוניים ברחוב, התופעה מביאה להרבה חנויות מגניבות של היפסטרים שזה כיף!

ארוחת בוקר כמו בארץ ב"איינשטיין"

5) הצד היהודי -

יש משהו כייפי בלשמוע עברית בבתי קפה, למצוא חנויות כשרות, להיות בקבלת שבת, לחגוג במסיבה של יהודים בכריסמס ובכלל להרגיש חלק מקהילה :)

6) והכי חשוב... החברים -

תכלס, מלבד העובדה שהעיר הזאת כייפית... יש לנו מזל שיש לנו כמה חברים אוסטרליים מדהימים שגרים שם.. זה נתן לנו הרגשה של בית כשרחוקים מהמשפחה ומהחברים שבארץ.

אז בגדול במלבורן, חוץ מלאכול פה הרבה אני אמנה בקצרה חלק המפעילויות הכי כייפיות שעשינו:

היינו בים, עשינו כמה ברביקיוים, היינו בכמה מסיבות וחגגנו את השנה האזרחית החדשה, צפינו בכל "חטופים", רכבנו על אופניים, קטפנו תותים, ביקרנו ביקבים ועוד ועוד ועוד...

אין ספק שאני מקווה שמתישהו בקרוב יצא לי לחזור לשם :)

שירה.

ניו זילנד: כבר לא גן עדן לציפורים, ואיך זה קשור לדילמות מוסריות

ניו זילנד היא אחד מחלקי כדור הארץ האחרונים שיושבו על ידי בני אדם. המתיישבים הראשונים, המאורים, הגיעו בסירות מפולינזיה לפני כ-1000 שנה בלבד. לשם השוואה, התושבים האבוריג'ינים באוסטרליה הגיעו לפני כ-60 אלף שנה.

משחר ההיסטוריה עד הגעת המאורים הייתה ניו זילנד חופשית לא רק מבני אדם, אלא מכל סוגי היונקים היבשתיים: היו בה יונקים ימיים: דולפינים, כלבי ים, וכו', ושני סוגים של עטלפים. כמו כן, אין בניו זילנד חיות מסוכנות. יש שני סוגי נחשים, שניהם לא ארסיים, ומיני עכבישים רבים, אף אחד מהם לא קטלני. זה מפתיע במיוחד אם זוכרים שבאוסטרליה הסמוכה נמצאות כמה מהחיות הארסיות והמסוכנות ביותר בעולם.

בתנאים האלה, ניו זילנד הייתה גן עדן לציפורים, רבות מהן יחודיות. ציפורים רבות איבדו את יכולת התעופה שלהן והיו מקפצות בחדווה על האדמה ואוכלות עלים וגרגרים.

טוי.

By Sid Mosdell from New Zealand

 [CC-BY-2.0]

בראשן משלה המואה (Moa) - ציפור עצומה בגובה 3-4 מטרים ובמשקל של כ-200 ק"ג. בין שאר הציפורים היחודיות ניתן למנות את הסמל הלאומי של ניו זילנד - הקיווי - ציפור לילה ללא יכולת תעופה עם מקור ארוך; טוי - ציפור שיר; קאקא - התוכי היחיד בעולם שחי בסביבה אלפינית; טקאה - ציפור נדירה הדומה לתרנגולת כחולה עם אף אדום, נחשבה לנכחדת עד שמצאו אוכלוסייה קטנה, וכיום קיימים פחות מ-200 פרטים; ועוד רבים רבים.

כשהגיעו המאורים, הם בטח הרגישו כאילו זכו בלוטו. ארץ עצומה ופוריה, בעלת אקלים נוח יחסית, וללא חיות מסוכנות. הציפורים לא ידעו לפחד מבני האדם שפתחו במסעות ציד וכרתו יערות לצרכי דלק וחקלאות.

כשהגיעו האירופים ב- 1769 המואה כבר הוכחדה, ושטחי יער טבעי עצומים כבר בוראו.

יחד עם האירופים באו בספינות נוסעות סמויות: חולדות. כשירדו לחוף גם הן הרגישו שזכו בלוטו - כל כך הרבה שטח, כל כך הרבה מה לאכול, כל כך הרבה טרף שלא בורח.

האירופים התחילו להקים מושבות, והתחילו לסבול מבעיה חמורה שמטרידה את הניו זילנדים עד היום הזה. היה להם משעמם. הם החליטו לייבא מאירופה צבאים וארנבות כדי שיהיה להם מה לצוד וכך להעביר את הזמן.

צבאים וארנבות הם בעלי חיים ממש חמודים - כולם אוהבים אותם. אבל כאן, בהיעדר אויבים טבעיים הארנבות התרבו, ניחשתם נכון, כמו ארנבות, וגם הצבאים התרבו, שוב ניחשתם נכון, כמו ארנבות. הם אומנם לא אוכלים ציפורים, אבל הם אוכלים את האוכל של הציפורים, והם מהווים איום אקולוגי משמעותי על היערות הטבעיים, ועל הציפורים שגרות בהם.

הארנבות לא הגבילו את עצמן לפיקניקים בחיק הטבע, והתחילו להוות מטרד רציני לחקלאות המתפתחת במושבות. 

הרמין, יונק ממשפחת הסמורים

By Steve Hillebrand, USFWS [Public domain]

החקלאים המתוסכלים החליטו לעשות מעשה, ושיחררו בטבע את ההרמין (Stoat), חיה ממשפחת הסמורים, מין יונק קטן וזריז שטורף ארנבות. כבר אז הזהירו המומחים שלצעד הזה תהייה השפעה הרסנית על הטבע, והשפעה זניחה על הארנבות המזיקות, אבל החקלאים לא הקשיבו. בפועל, הסמורים מעדיפים לאכול ציפורים, כי הן רצות יותר לאט, והכי הם אוהבים לאכול את הביצים של הציפורים. כל סמור אוכל כל יום מחצית ממשקל גופו! בהיעדר אויבים טבעיים גם הם מתרבים, (פעם אחרונה), כמו ארנבות והם כיום האיום המרכזי על ציפורי ניו זילנד.

אם זה לא מספיק, אז ב-1837 איזשהו טמבל החליט לייבא מאוסטרליה אופוסומים. האופוסום הוא מכרסם בגודל של חתול גדול ממשפחת יונקי הכיס. גם באוסטרליה הוא גורם נזקים עצומים, אבל שם אי אפשר לבוא אליו בטענות: הוא היה שם קודם. הסיבה ששיחררו אותו בניו זילנד היא בשביל לייסד תעשיית פרוות - לאופוסום יש פרווה נעימה ורכה. אבל האופוסומים בחרו לנדוד עמוק אל תוך היערות ומדרונות ההרים, איפה שכמעט בלתי אפשרי לבני אדם לנוע, ובוודאי שלא מעשי לצוד אותם. במקביל, הביקוש לפרוות אופוסומים ירד. ההערכות הן שכל יום אופוסומים אוכלים 150 טונות של יער טבעי! למרות שבעקרון הם צמחוניים, גם הם מעדיפים ביצים על פני צמחייה, ואם הם רעבים במיוחד הם גם צדים ציפורים.

נוסף על כל זה, כלבים וחתולים שהובאו כחיות מחמד וכחיות עבודה במשק חקלאי תורמים את חלקם בהרג ציפורים.

אופוסום.

By JJ Harrison

(jjharrison89@facebook.com) (Own work)

[CC-BY-SA-2.5]

לסיכום - ממצב שבו יש לציפורים אוכל בשפע ואין אויבים כלל, עברנו תוך מאות ספורות של שנים למצב שבו הארנבות, הצבאים, האופוסומים והחולדות אוכלים להן את האוכל; האופוסמים, החולדות, הסמורים, הכלבים והחתולים אוכלים אותן ואת הביצים שלהן, ומלא תיירים אוכלים להן את הראש.

***

בטרק הראשון שלנו בניו זילנד פגשנו ציידים - קשישים חביבים עם רובים. הם סיפרו לנו שהם הולכים לצוד צבאים. אז עוד לא הכרנו את כל הסיפור וקצת הזדעזענו - הולכים לירות באמא של במבי?!? ועוד בתוך הפארק הלאומי?!?

בהמשך למדנו שציידים חובבים הם אחת הדרכים היעילות של מחלקת השימור לווסת את אוכלוסיית הצבאים בפארק, ובכך לשמור על הפארק, על הציפורים ובעקיפין גם על אוכלוסיית הצבאים עצמה. למעשה, מחלקת השימור מפעילה צוותים של ציידים על מסוקים (!) שטסים מעל הפארקים ויורים בצבאים מהאוויר. מן הסתם, חלוקת רשיונות ציד זולה יותר.

אז מה לחשוב על ציד כזה, מבחינה מוסרית? הצבאים הם בעיה אקולוגית אמיתית, שהאדם יצר. האם לא מאחריותו גם לפתור אותה, או לפחות להגביל את ההתפשטות שלה?

ומה לגבי תעשיית פרוות?

יש בניו זילנד תעשייה קטנה של ציד אופוסומים לצרכי פרווה. האם זה בלתי מוסרי ללבוש אותן, כמו פרוות אחרות? גם ככה מנסים להרוג כמה שיותר אופוסמים במדינה, ובשטחי הפארקים בפרט, ולחובבי טבע וחיות זה מרגיש כמו הדבר הנכון לעשות, בגלל הנזק העצום שהם גורמים. אם יהיה תמריץ כלכלי לכך, מה רע? האם זכותם של האופוסומים לא להפוך למעיל גוברת על זכותם של מיני ציפורים רבים לשרוד?

***

עם המכרסמים קשה יותר להתמודד. בטרקים מסוימים יש מלכודות לצד השביל כל 200 מטר. אבל המלכודות יקרות לבנייה, ועוד יותר יקרות לתחזוקה - צריך שמישהו ילך את כל הטרק פעם בכמה ימים, יפנה את הגופות של המכרסמים הלכודים ויחליף את הפתיונות (הם משתמשים בביצי תרנגולת מהסופר שפג תוקפן). וכאמור, רוב שטחי הפארקים הם מדרונות הרים שכלל אינם נגישים לבני אדם.

***

התקווה היא באיים. לחופי ניו זילנד יש המון איים קטנים, שרבים מהם חופשיים מטורפים. מחלקת השימור דואגת לשמור אותם כך ולקיים בהם אוכלוסיות של ציפורים בסיכון.

***

אני חושב שלסיפור הזה יש שתי מסקנות מעניינות:

1. אנחנו כבני אדם צריכים להיות מאוד זהירים כשאנחנו משנים את הטבע - לעתים קרובות השינויים הרבה יותר מזיקים ומרחיקי לכת ממה שאנחנו מתארים לעצמנו בהתחלה.

2. כמעט לכל עמדה מוסרית, איתנה ככל שתהייה, אפשר למצוא סיטואציה בה היא לא תקפה, או לפחות לא כל כך איתנה.

אנחנו אוהבים את ניו זילנד (פוסט קצר)

היה לי שעה אינטרנט בחינם אז הנה שלוש נקודות על ניוזילנד:

1. אנחנו אוהבים את ניו זילנד. הייתה לנו קבלת פנים טובה כבר בטיסה לכאן מאוסטרליה. סרטון הבטיחות של אייר ניו זילנד מוצלח במיוחד:

2. אנחנו אוהבים את ניו זילנד. המדינה הזו יפה באופן קיצוני. זה לא מפתיע שבטרקים יש תצפיות נפלאות שנראות כמו גלויה: קרחונים, אגמים בצבע ספיר, הרים יפהפיים וכו'. אבל הופתענו כמה נקודות יפות יש כאן שהן סתם לצד הדרך.

סתם תצפית מהכביש בחצי האי אוטאגו, ליד העיר דנידין. שאפשר לראות אותה.

וזו תצפית בחצי האי בנקס, ליד העיר כרייסטצ'רץ'. רואים את לשון היבשה באמצע המפרץ? הלכנו עליה, וגם משם יש נוף יפה.

3. לניו זילנדים יש מבטא מצחיק. Fish and Chips הם מבטאים כמו Fush and Chups, ולהפך. יום אחד התארחנו ארבעתנו אצל משפחה חביבה. אב המשפחה, גבר מבוגר ונוצרי מאמין אמר לנו בחיוך:

"We have two more girls coming tonight, so we gonna have sex!"

הסתכלנו אחד על השני בחוסר נוחות, עד שנפל לנו האסימון: Six! ארבעתנו ועוד שתיים זה ששה אורחים.

4. אמא שלי צחקה עלי, שכל טרק שאנחנו יוצאים אליו אני טוען שהוא נחשב "הכי יפה בעולם", עוד מנפאל. זה נכון.

מחר אנחנו יוצאים לטרק הרוטברן, שנחשב לאחד מעשרת הטרקים היפים בעולם, לפי לונלי פלנט. תאחלו לנו בהצלחה.

הצד שלה: נפאל

אז נכון... יש פה את הפוסט של איתמר על נפאל. אבל אני גם רוצה לספר איך זה נראה מהצד שלי :)

נתחיל ביציאה מהארץ. 

ענתי לקחה אותנו לשדה ורציתי להגניב אותה אחרי המעבר גבולות. לא נתנו לי :( זה היה ממש קשה. הרגשתי כמו בסרט רומנטי, והיה לי ממש עצוב לעזוב ולראות את ענתי נשארת בשדה מאחור!

משם, עברנו דרך די ארוכה כדי להגיע לנפאל: טיסה לאיסטנבול, משם ללונדון (ליומיים!), אח"כ יום בדלהי (כפרה על הודו) ואז קטמנדו. אני אציין שבכל טיסה פשוט נרדמתי, כולל בשדות התעופה. ואיתמר צילם את זה יפה בתמונה הזו:

zzz

נפאל באמת מדהימה. יש מלא מה לעשות, יש הרבה חבר'ה צעירים, נוף מטורף ואפילו בקטמנדו יש אוכל לא רע בכלל (בשאר המקומות לא ממש עפתי על האוכל). חשבתי שהיא תהיה דומה ומפנקת כמו צפון הודו, אבל הן ממש ממש שונות... נפאל יותר קשוחה.

בגדול היינו בשני טראקים ארוכים: האנאפורנה והאוורסט בייס קמפ.

האנאפורנה הוא טראק של יותר "בסבבה", יש המון חבר'ה ולנו היה מזל להכיר מההתחלה כמה חבר'ה ישראלים ממש כייפים ששידרגו לנו את הטראק! 

שלא תחשבו שהוא קל (הוא לא!) ויש כמה ימים ממש רציניים, אבל הימים יחסית קצרים וישנים רוב הזמן בהוסטלים שממש אחלה וגם האוכל בסדר. חוצמזה, המקומיים בטראק ממש חמודים והם באווירה טובה וזורמים. ולמזלנו גם היה לנו פורטר מלך! 

מה שנחמד בטראק זה שרואים מלא דברים שונים ושהטארק מגוון בכפרים חמודים, יערות והרים מושלגים. 

יש כמה מעיינות חמים בטראק, וזה היה ממש כיף להתפנק בהם לקראת סוף הטראק כשהשרירים כבר ממש תפוסים. 

לא הכל היה מושלם כמובן... תקף אותנו גשם רציני יומיים, שאחריו היינו צריכים להתייבש שעות מול התנור בהוסטל, וגם אני בשלב מסויים כבר רציתי לחצות את הפס כי נמאס לי מהקור והקושי:) אבל זה לגמרי היה שווה את זה.

חוגגים באוטובוס עם המקומיים

האוורסט בייס קמפ הוא טראק יותר קשה בתנאים שלו. קודם כל, אין הרבה מטיילים ישראלים בגלל שכדי להגיע לטראק בד"כ לוקחים טיסה שעולה יותר מ- $300 וזה המון למי שרק השתחרר מהצבא. בנוסף, המקומיים בטראק, לפי דעתי האישית בלבד, הרבה פחות נחמדים משאר המקומיים בנפאל והרגיש לי שהם יותר מסתכלים על התיירים רק בתור כסף. וחוצמזה, גם יותר קר שם! בגלל שמגיעים לגבהים של 3,500~ מטרים כבר לאחר יומיים אז קרררר, מאוד!!! רק כדי להמחיש... באחד הכפרים (שהוא לא בגובה היסטרי) ב- 4 בצהריים היה מינוס 15 מעלות!!!!!! וזה קר! קפאו לנו הבגדים שהיו בחוץ, קפאו לנו המים בשקית שתייה (כשהיינו בתוך ההוסטל!) ואפילו קפאה לנו משחת השיניים. לכן, הכי קשה היה לקום בבוקר ולצאת מהשק"ש. ומזל!!!! שהיו לנו שק"שים מעולים (תודה איל והלה)!!!

טוב אחרי שחפרתי על הקור וכל הקשיים, אז הכל התגמד (ברוב הימים :) ) כשרואים את הנוף הפראי והמדהים! הטראק כל כך יפה! מלאאא הרים מושלגים ופסגות משוגעות, וכל הקרח מסביב שבכל מקום זה משהו שלא יצא לי לראות בצורה כזו. אז למרות כל הקושי, ממש נהנו והיינו שמחים לראות ולחוות את הטראק. 

אני אציין את גבורתו של איתמר שטיפס פעמיים (!) לתצפית של הקלה פטאר (או איך שלא רושמים את זה בעברית), שזו תצפית בגובה 5,550 מטרים, בגלל שהייתי חולה ביום הראשון ואז הוא בא איתי למחרת!!!

אני אסכם שאחד הדברים הכייפים ביותר בטראקים זה להגיע להוסטל בסוף יום ההליכה ואז לשבת ולהתחמם ליד האח, לדבר עם אנשים מכל העולם, ולשחק קלפים.  

הנוף מקאלה פטאר

בין הטראקים היינו בפוקרה (עיירה חמודה עם אגם) ובמקומות נוספים ממש כייפים כמו אגם הבגנס, שהיינו שם כמה ימים אצל שריתה כדי להרגע אחרי הטראק ולהנות מהשקט ומהאוכל הטעים! אח"כ היינו בראפטינג, שזה סופר צחוקים!! היינו בסירה עם חבר'ה ממש כייפים, ובכלל תמיד ראפטינג, זה ממש דבר כייפי! ואחריו נסענו לספארי בנפאל וראינו מלא חיות מגניבים במרחק נגיעה. גם בקטמנדו יש מקדשים יפים ובעיקר מקומות שווים לאכול בהם :)

הלו פיל, למה ככה

וזהו בגדול...... רק קשה שמתגעגעים הרבה...

שירה.

טיפים לאנאפורנה

1. מידע כללי

טרק "סובב אנאפורנה" הוא אחד הטרקים הפופולריים בנפאל, ודייר קבע במקום גבוה ברשימות "עשרת הטרקים היפים בעולם". הוא (יחסית) לא קשה, ומטיילים בו כל שנה עשרות אלפי מטיילים בכל הגילאים.

אחת הסיבות לפופולריות היא שבכל לילה ניתן לישון בגסטהאוס, לאכול ארוחה חמה, ולעתים אפילו להתקלח מקלחת חמה, במחירים סבירים.

הטרק אורך 12 עד 21 ימים, תלוי במסלול וקצב ההליכה (פרטים בהמשך).

הטרק הוא סיבוב נגד כיוון השעון סביב רכס האנאפורנה במרכז נפאל. פעם לא היו באיזור כבישים כלל, והדרך היחידה לטייל הייתה ללכת את כל המסלול ברגל - 21 ימים. היום חלקים גדולים מהטרק נגישים באוטובוס או בג'יפ, ואפשר לקצר חלק מהמסלול.

הנקודה הגבוהה ביותר בטרק היא רות'ונג לה פס, מעבר הרים בגובה 5416 מטרים - אחת הנקודות הגבוהות בעולם שניתן להגיע אליהן בלי ציוד מיוחד ובלי לדעת לטפס על הרים.*

שירה בהיי, בהיי קמפ (High Camp)

2. איך יוצאים לטרק

ישנם כמה עניינים שצריך להסדיר לפני שיוצאים לטרק: צריך פרמיט כניסה לשמורה ופרמיט לכל מטייל, צריך הסעה לנקודת ההתחלה ואם רוצים ניתן לשכור פורטר.

את כל הדברים האלה אפשר לסדר בסוכנויות הטיולים בקטמנדו ובפוקרה.

המפורסמת ביניהן היא סוכנות סוויסה - סוכנות המתמחה בישראלים. הם מאוד מקצועיים ולנו הייתה חוויה מצוינת איתם. המחירים סבירים בהחלט. יש שתי סוכנויות סוויסה מתחרות: סוויסה הצהוב וסוויסה האדום. שתיהן טובות מאוד ולמעשה חוץ מהצבע קשה להבדיל ביניהן.

בקיצור, כנסו לסוויסה ושם יארגנו לכם כל מה שתצטרכו.

הם יכולים גם לאחסן את התיק הגדול שלכם אצלם עד שתחזרו, ואפילו יכולים לשלוח את התיק מקטמנדו לפוקרה אם תעדיפו, בד"כ ללא תשלום נוסף.

יש לסוויסה מתחרה קטן בשם "סוכנות שי". הם אמורים להיות גם בסדר.

נוף באיזור מנאנג

3. האם לקחת פורטר?

ניתן לשכור פורטר שיסחב לכם את התיק וידריך אתכם בדרך. זה עולה 800 עד 1000 רופי ליום (כ- 8 עד 10 דולר). מצד אחד, זה נחמד שלא צריך לסחוב ושיש אתכם מישהו שמכיר את המסלול ויכול להדריך אתכם. מצד שני זה עוד אדם בקבוצה שלכם שצריך לחשוב עליו ולהתחשב בו. מן הסתם זה מאוד תלוי באופי של הפורטר, וברמת האנגלית שלו. זה עניין של מזל.

לנו היה פורטר מצוין, שדיבר אנגלית סבבה והיה חברותי וכיפי, אז הייתה לנו חוויה טובה. רוב הפורטרים בסדר.

4. ציוד

ביום השמש זורחת ונעים, ואפשר לטייל עם חולצה קצרה, או חולצה ופליז. בלילה קר מאוד. חשוב שיהיה לכם שק"ש טוב ובגדים חמים. כמו כן, גשם ושלג הם אפשרויות סבירות, וכדאי להיות ערוכים.

יורדים מהפס

5. מים

מי הברז בנפאל לא טובים לשתייה. בערים אין בעיה, וניתן לקנות מים בבקבוקים במחירים זולים. בטרק המים בבקבוקים יקרים מאוד, ופסולת הפלסטיק מהווה בעיה סביבתית קשה.

פתרונות:
הפתרון הטוב ביותר לדעתי הוא טיפות כלור לטיהור מים. בקבוק קטן שיספיק לכם לכל הטרק עולה פחות מדולר. הטיפות חסרות צבע וכמעט חסרות טעם.

פתרון נוסף הוא למלא מים מסוננים בתחנות המיועדות לכך לאורך הדרך. זה עולה כ- 30 עד 70 רופי לליטר (30 - 70 סנט).
ניתן להשתמש בשיטות נוספות לטיהור מים, כגון פילטרים, טבליות וכו'.

6. מסלול

ברוב חלקי הטרק, כל שעתיים שלוש יש כפר קטן ובו מסעדה ו/או מלון.

בסוויסה ידריכו אתכם איך מומלץ לחלק את הטרק לימים - באיזה כפרים מומלץ לעצור. החלוקה שלהם היא לימים די קצרים - ארבע חמש שעות הליכה ביום. אין סיבה לקרוע את עצמכם ביותר מזה. כמו כן ההתקדמות האיטית טובה להתאקלמות לגבהים. אם אתם שוכרים פורטר תוודאו מראש כמה שעות הוא הולך ביום, וכמה משקל הוא סוחב.

בלילה השישי בערך מגיעים לכפר מנאנג. כדי להתאקלם לגובה נהוג לישון בו שני לילות. ביום ביניהם כדאי לעשות טיול יום לגובה גבוה, זה עוזר להתאקלם.

אטרקציות עיקריות במנאנג:
בכל יום בשעה שלוש יש הרצאה על מחלת גבהים. זה מעניין ומומלץ.
בכפר יש שני בתי קולנוע. המחיר כולל פופקורן ותה. כשאנחנו היינו שם, באופן מטופש שניהם הקרינו את אותם סרטים באותן שעות, כך שאם ראיתם סרט ביום הראשון, למחרת באותה השעה נגזר עליכם להשתעמם.
יש בכפר כמה מאפיות, ובאחת מהן יש מכונת אספרסו. תנמיכו ציפיות.

משם אפשר לבחור להאריך את הדרך ולעשות טרק צדדי של יומיים לאגם הטיליצ'ו (Tilichu). זהו אגם בגובה 4900 מטר. הדרך לשם יפה ומיוחדת ועוברת במדרונות חול תלולים. יום הטיפוס לטיליצ'ו הוא יום קשה בו מטפסים כ-800 מטר - הכנה טובה ליום של הפס.

לנו היה קצת ביש מזל עם מזג האוויר - ביום שרצינו לטפס היה שלג וערפל כבד ולא היה ניתן לראות את השביל, שלא לדבר על האגם. אבל עדיין אנחנו שמחים שהלכנו לשם, כי הדרך יפה.

הטרק לטיליצ'ו הוא שלושה ימים, אבל הוא מוסיף רק יומיים לטרק, כי מדלגים על יום אחד של האנאפורנה.

הדרך לטיליצ'ו

בלילה שלפני הפס תוכלו לבחור לישון בכפר פדי (Phedi) בגובה 4420, או בהיי קמפ, בגובה 4800 בערך.
אם תישנו נמוך תצטרכו לטפס המון המון ביום אחד, ולהתחיל ממש ממש מוקדם. אם תישנו גבוה היום של הפס יהיה קל יותר, אבל הסיכון למחלת גבהים גדל.

לדעתנו, אם אתם מרגישים טוב, ואין לכם תסמינים, ובמיוחד אם טיילתם לטיליצ'ו, עדיף לישון גבוה.

אחרי הפס מגיעים לכפר מוקטינאת. משם אפשר להמשיך ברגל או לתפוס ג'יפ. מטיילים רבים בוחרים לסיים את הטרק בנקודה הזו ולנסוע בג'יפ/אוטובוס עד הכפר טאטופאני (בנפאלית: מים חמים) שיש בו מעיינות חמים ומשם לנסוע חזרה לפוקרה.

גם אנחנו נסענו לטאטופאני באוטובוס, ולדעתי אם יש לכם זמן כדאי ללכת את הקטע הזה ברגל. זה לוקח כשלושה ימים. ההליכה מישורית יחסית, ובגובה נמוך, והנוף שונה מאוד מהחלק המזרחי של הטרק. הנופים יותר טרופיים, הכפרים פחות מתויירים ויש נוף יפה לפסגות האנאפורנה.

אחרי טאטופאני אפשר להמשיך עוד יומיים שלושה כדי להגיע לגבעה בשם פון היל (Poon Hill). זו נקודת תצפית על כל רכס האנאפורנה. נהוג להגיע לשם לפני הזריחה ולראות את השמש מאירה את ההרים.

זריחה בפון היל (Poon Hill). לא בתמונה: רכס האנאפורנה. הם בצד השני, כדי לראות אותם תצטרכו לטייל בעצמכם.

7. יזראלי דיל

בכל המלונות בטרק הלינה זולה מאוד - דולר או שניים לחדר ללילה, בתנאי שסועדים במסעדה של המלון (בגבהים כל המחירים עולים). ישראלים רבים מתמקחים ומגיעים להסדר שלא משלמים על הלינה כלל. נשמע קצת קטנוני, אבל בנפאל דולר זה הרבה כסף. בכל אופן אם אתם מבקשים "יזראלי דיל" בקשו זאת מבעל המלון בשקט בצד ולא מול אורחים אחרים.

תהנו!

בהמה טיבטית, שתי אותיות

* הנקודה הגבוה בעולם מסוג זה היא קאלה פטאר - תצפית הנמצאת בטרק האוורסט בייס קמפ - 5550 מטרים.

בוא לטסמניה, בוא לטסמניה

טיפים לנוסעים לטסמניה!

גזרו ושמרו.

וגם טיפה סיפורים על הטיול שלנו. טסמניה נהדרת. תהנו.

ו----------ו

יש אי אחד, די גדול, שקוראים לו אוסטרליה. לצידו יש אי אחד, קצת יותר קטן, שקוראים לו טסמניה. לצידו יש אי אחד, קצת יותר קטן, שקוראים לו ברוני איילנד. לצידו יש אי אחד, קצת יותר קטן, שקוראים לו סטלייט איילנד. באחרון לא היינו (הוא לא מיושב ואין לשם תחבורה) אז אני לא יודע אם יש לצידו עוד איים יותר קטנים.

ו----------ו

טיול בטסמניה הוא בדרך כלל סיבוב סביב האי. הכיוון לא ממש משנה. אפשר להתחיל בדרום (הובארט) או בצפון (דבנפורט או לנססטון) ואשר להסתובב עם או נגד כיוון השעון. צריך לפחות שלושה ימים לכל צד (המזרחי והמערבי), ולפחות יום אחד מלא בהובארט.

אנחנו התחלנו בהובארט ונסענו נגד כיוון השעון.

טסמניה מוקפת כולה בחופים יפים השוכנים במפרצים שלווים, ורוב שטחה הוא יערות גשם עם הרבה מקווי מים, נחלים ומפלים. אם אתם נוסעים בכביש ורואים פנייה לנקודת תצפית, בד"כ כדאי לעצור בה.

בטסמניה, כמו בשאר אוסטרליה, יש רשת מאד מוצלחת של מרכזי מידע לתיירים. הם מסומנים ב-i צהוב על רקע כחול. הם תמיד מחלקים מפות בחינם, וכמות עצומה של ברושורים על אטרקציות בסביבה.

יש ספרון קטן שנקרא "60 Great Short Walks". יש בו (ניחשתם) שישים מסלולי טיול באורך עשר דקות עד יום, כולם נהדרים. מקבלים אותו בחינם בכל טוריסט אינפורמיישן והוא היה לנו שימושי בתכנון הטיול לפחות כמו הלונלי פלנט.

כמו כן, בכל חלקי טסמניה יש יקבים רבים. בכולם אפשר לעצור, לטעום יין בחינם (אבל לעתים קרובות יותר ממה שאתם מצפים היין יהיה טעים לכם ותקנו אותו) ולעתים גם לאכול.

ראשית נסענו לפינה הדרום מזרחית של האי, שם נמצא חצי האי טסמן (Tasman Peninsula). זה די מטופש שבאי בשם טסמניה יש חצי אי בשם טסמן, אבל עמק יזרעאל וזה.

חצי האי הזה מחובר לטסמניה ברצועת יבשה צרה ברוחב כמאה מטרים, ודי מדהים לנסוע שם. לכן בראשית ימי ההתיישבות האירופית באי בחרו את המקום הזה להקים בו מושבה של קונביקטס (אסירים?), כי קל לשמור עליו. מצד שני, אם האסירים הבריטים היו מצליחים לברוח הם עדיין היו תקועים בטסמניה, אז אני לא רואה את הפואנטה שבשמירה.

היום מנצלים את הגיאוגרפיה הזו כדי לבודד בחצי האי הזה אוכלוסייה בריאה של שדים טסמניים.

פתח סוגריים.



שד טסמני

שד טסמני הוא חיית כיס שחייה רק בטסמניה. הוא נראה כמו עכברוש גדול, אבל חמוד ולא מפחיד. כשהוא מתרגש כלי דם בפה שלו ובאוזניים שלו מתרחבים ונראים אדומים. כמו כן כשהוא מוצא טרף או מזדווג הוא משמיע צווחות רמות. (מזכיר מין אחר של יונקים, אולי?) מסיבות אלו קראו לו האירופאים הראשונים באי "שד טסמני". למרבה הצער, הוא לא מסתובב סביב עצמו במהירות.

לפני כ-15 שנה התחילו השדים לחלות במחלה מדבקת: מין גידול מכוער על הפנים שלהם שהורג אותם. לא יודעים מה גורם למחלה או כיצד לרפא אותה.

מוזר שאף אחד לא הציע את הרעיון שהמחלה היא עונש לשדים מאלוהים על ההתנהגות הרעה שלהם, או משהו כזה.
סגור סוגריים.

אז בחצי האי טסמן יש לכם את הסיכוי הטוב ביותר להתקל בשד טסמני בריא בטבע. תסתכלו טוב בעיקר בשעת השקיעה וסעו לאט, הם אוהבים להדרס.

כמו כן יש שם אתרים הסטוריים של הקונביקטס. יש את הפארק ההסטורי בפורט ארתור (בערך 25$ לאדם, כשהגענו היה כבר סגור) ואת מכרות הפחם (חינם), שניהם אתרי מורשת עולמית. אני אישית מוצא את ההסטוריה של אוסטרליה קצת רחוקה ממני, ולכן משעממת, אבל אולי זה אני. הייתם לוקחים תייר לא יהודי למוזיאון במחנה המעצר בעתלית, או לגבעת התחמושת? אז אותו דבר.
יש שם גם חופים יפים ונקודות תצפית. שווה לעצור בקשת טסמן ובאתרים הנוספים על אותו כביש.

משם המשכנו דרך העיירה Sorell (סופרמרקט, דלק, אינפורמיישן) לעיירה Triabuna. יש שם ווי פיי חינם במרכז מבקרים. אפשר לקחת משם קרוז למריה איילנד, שכולו פארק לאומי. זה יקר. הפיש אנד צ'יפס בטריילר ליד הנמל טעים, לא יקר והמנות גדולות.

ו-----------ו

אני: ממש אפשר לראות מפה למה קוראים לזה Wineglass Bay. ממש יש לו צורה של כוס יין!

שירה: מה? אני בכלל לא רואה את זה.

אני: הנה, אלה השוליים של הכוס, ופה צריכה להיות ידית... אני אראה לך על המפה, בטח במבט מלמעלה זה יותר ברור.

(מוציאים מפה)

אההה... בעצם זה בכלל לא וויינגלס ביי, זה קולס ביי... וויינגלס ביי בצד השני של הפארק... טוב תשכחי מזה...

ו-----------ו

האטרקציה המרכזית בחוף המזרחי היא פרסינט (Freycinet) נשיונל פארק. יש שם חופים נפלאים (אל תפספסו את Honeymoon Bay ואת החוף היפה מתחת מרכז המבקרים).

כניסה לפארק עולה 24$ לרכב ליומיים. כדאי מאוד לקנות פס לכל הפארקים באי לחודשיים ב- 60$. זה ישתלם לכם.

ויינגלס ביי

יש שם גרייט ווק לתצפית לוויינגלס ביי שהוא טרק חובה. המפרץ יפה מאוד. למעשה קוראים לו כך כי בתקופת ציד הלוייתנים היו גוררים את הלוייתנים המדממים אל המפרץ הזה ומבתרים אותם שם ומי המפרץ היו מאדימים מדם כמו כוס יין.

כמו כן ממש כדאי לנסוע לתצפית מהמגדלור ב- Cape Tourville. זה לא הרבה נסיעה, וזה ממש יפה.

יש בפארק עוד המון שבילי הליכה, שבטח אם הייתי הולך בהם הייתי אומר שגם הם שבילי חובה שאסור לוותר עליהם. אבל לנו (ואני מנחש שגם לכם) היה זמן מוגבל ביותר.

מיד לפני הכניסה לפארק יש עיירה פיצפונה בשם Coles Bay. אפשר לקחת משם קרוז לויינגלס ביי (יוצא כל יום בצהריים). אני בטוח שהוא יפה, והוא יקר נורא (משהו כמו 130$ לאדם). לא נסענו.

החוף והאי. ביצ'נו.

משם המשכנו צפונה לעיירה החמודה ביצ'נו (Bicheno). החוף שם (Redbill beach) נכנס לרשימת הפיינליסטים של "החופים היפים בטיול עד כה". יש שם טיילת לאורך כל החוף. ללכת את כל הטיילת לוקח בערך שעתיים. אנחנו נסענו בין נקודות נבחרות: יש שם Blowhole יפה, והחוף הנ"ל. יש שם תצפית שנקראת Whalers lookout. זו הליכה של כעשרים דקות, ומלמעלה יש נוף מרהיב 360 מעלות. כמו כן יש שם אטרקציה של הפלגה בספינה עם רצפת זכוכית - רואים דגים וכו'. המחיר סביר (כ-25$ דולר לאדם) אבל דווקא ביום שהגענו היה סגור. :-(

מול העיירה יש אי קטן בשם Diamond Island. כשיש שפל אפשר ללכת אליו ברגל, וזה די מגניב ומיוחד. רק אל תשארו יותר מדי זמן, אחרת תתקעו שם בגיאות.

אחת האטרקציות שם הוא סיור לראות פינגווינים גמדיים עולים מהים בשקיעה. אנחנו כבר ראינו את ניו יורק של הפינגווינים בפיליפ איילנד אז לא הרגשנו צורך.

כ- 4 קילומטר צפונית לביצ'נו נמצא Douglas Apsley National park. זו נסיעה של כ-7 ק"מ מהכביש. במרחק 10 דקות הליכה מהחניון יש אגם קטן ונפלא. ממש מומלץ להביא בגדי ים וקצת אוכל ולעשות שם פיקניק. אפשר להמשיך משם לטרק שלוקח כשעתיים וחצי (הוא נחשב גרייט ווק) אבל אנשים שפגשנו שחזרו משם אמרו שהוא לא משהו (יחסית, כן?).

"אחי, מה אתה עושה? אתה נראה כמו אדיוט!"

כמה ק"מ צפונית לשם נמצא Natureworld. הגענו לשם בדיוק בזמן לשעת ההאכלה של השדים הטסמנים (15:30, יש כמה פעמים ביום) וזה היה ממש מעניין. הגיעה מטפלת בשדים (גם כן שורה בקורות חיים) והאכילה אותם (בבשר של וולאבי) והסבירה על אורח החיים שלהם ועל המחלה, ואפשר היה ללטף אותם. כמו כן ניתן לקנות אוכל לחיות (דולר לשקית, שקית אחת זה די והותר) ולהאכיל את הקנגורואים. הם אוכלים ממש מכף היד וזה חמוד. כמו כן יש שם וולאבי, אמו, ציפורים רבות, וומבטים, וטווסים לבנים ממש יפים. יש בטסמניה כמה מקומות שבהם אפשר לראות חיות בשבי מקרוב - מרכזי שיקום, גני חיות וכו'. אני לא יודע מי הכי טוב, אבל אנחנו היינו מרוצים מהביקור הזה. (18$ לסטודנט)

משם המשכנו צפונה לכיוון Saint Helen. בדרך עשינו את העיקוף ועלינו לעיירה Saint Mary. לונלי פלנט ממליץ על העיקוף בזכות הדרך ההררית המפותלת והיפה. הדרך באמת יפה, אבל בהמשך הטיול היו לנו כל כך הרבה נסיעות כאלה. שווה את העיקוף רק אם יש לכם זמן. בעיירה עצמה יש אתר קמפינג חביב בחינם, ורבע שעה ויי פיי חינם בחנות עם האופוסום הסגול.

סנט הלן נמצאת בקצה הדרומי של מפרץ האשים (Bay of fires) הסלעים סביב המפרץ מכוסים בסוג של טחב בצבע כתום, אבל לא בגלל זה קוראים לו ככה. כשהגיעו לשם האירופאים, הם ראו הרבה מדורות של אבוריג'ינים סביב המפרץ. המפרץ הזה הוא אחד המקומות היפים בטסמניה! אין שם יותר מדי אטרקציות - פשוט להנות מהנוף, ואם יש מז"א יפה אפשר לטבול בים. אנחנו ישנו שם באתר קמפינג ממש על הים וזה הרגיש כמו לישון בתוך גלויה.

משם המשכנו לכיוון לנססטון (Launceston). בדרך עצרנו במפלי קולומביה - המפלים הגבוהים בטסמניה. הטיול אליהם אורך כעשרים דקות, והוא שווה הליכה אפילו אם לא היו מפלים בקצה: הולכים ביער גשם צפוף עם עצים מרשימים. זה כמובן נמצא בספרון של הגרייט ווקס. יש עוד כמה גרייט ווקס על הכביש הזה, אבל התרשמנו שהם די דומים אז ויתרנו. הייתה לנו המון נהיגה באותו יום.
הדרך עוברת בסקוטסדייל. אין לי מה להגיד עליה. מסקוטסדייל ללנססטון יש שני כבישים. עדיף לנסוע בזה הפחות ראשי, שעובר דרך Lilydale. הוא פחות מפותל והררי, ושניהם לוקחים בערך אותו זמן. בדרך עוברים ליד חוות גידול הלוונדר הגדולה בחצי הכדור הדרומי. (האוסטרלים חולים על זה: "הדבר הכי גדול בחצי הכדור הדרומי". עם מי אתם מתחרים בכלל?) אמור להיות שם בית קפה נחמד עם נוף לשדות הלוונדר אבל הם רצו 7$ לאדם רק דמי כניסה לקפה אז התעצבנו ונסענו.

לנססטון היא עיר ממש חמודה! יש שם את אוניברסיטת טסמניה, ומלא מוזיאונים, ובאופן כללי הרבה מה לעשות. אכלנו שם צהריים בהמבורגרייה שלונלי פלנט ממליצים עליה - "סול בורגרס" ובאמת היה ממש טעים. שירה אומרת שהבשר היה יותר בריא מבשר רגיל - בלי הרגשת האיכסה שיש אחרי שאוכלים המבורגר רגיל גדול. אני אכלתי את הצמחוני (מס' 26) וגם היה טעים.

האטרקציה המרכזית היא Cataract Gorge - כמה דקות נסיעה ממרכז העיר. יש שם צוק שלמרגלותיו אגם נחמד עם פארק ובריכת שחייה (חינם) אפשר לעשות שם טיולים החל מעשרים דקות עד טרקים של יום. לצערי הסתפקנו בקצר - היינו צריכים להמשיך לנסוע. אם היה לנו עוד זמן הייתי הולך גם למוזיאון למכוניות עתיקות - נראה לי מגניב.

לדעתי כדאי לתכנן לישון בלנססטון לפחות לילה, אפילו על חשבון לילה בהובארט, אם צריך.

משם נסענו ישר ל- Cradle Mountain National Park. יש שם כמה וכמה טרקים קצרים של פחות משעה - כולם נהדרים. הם יוצאים מאזור הלודג', פחות או יותר. טיילנו שם מאוחר, בשעת השקיעה. וראינו כמה וכמה וומבטים חמודים (Wombat- חיית הכיס היחידה ש"הנסון" כתבו עליה שיר. תודו שאתם מזמזמים אותו עכשיו).

למחרת עלינו לתצפית Marion lookout וראינו את כל הפארק מלמעלה. יפה מאוד. ויתרנו על להקיף את כל האגם (גרייט ווק בפני עצמו) והלכנו רק עד הסלע הגדול וחזרה.

יש בפארק הזה אטרקציה שנשמעת חמודה, של קניונירינג - נותנים לכם wet suit וקסדה ומטיילים בתוך הערוץ. יש להם טיול קצר של שלוש שעות (100$) וטיול ארוך (ואתגרי יותר, כולל מפל תת קרקעי או משהו כזה, 180$). ביום שאנחנו הגענו היה להם רק את הטיול הארוך, וזה היה יותר מדי זמן וכסף בשבילנו. ספרו לנו איך היה אם תלכו. חפשו את הפלאייר הכתום שלהם באינפורמיישן סנטרס או שפשוט תגיעו למשרד שלהם ממש ליד מרכז המבקרים של הפארק. הטיולים יוצאים בשמונה וחצי, כדאי להגיע קודם.

בפארק הזה יש טרק שנקרא "Overland Track" שחוצה את הפארק מצפון לדרום. הוא 85 ק"מ ואורך 5 או 6 ימים. יש בקתות לישון בהן בלילות. זה טרק מפורסם מאוד ונחשב סוג של טקס התבגרות באוסטרליה, קצת אולי כמו שביל ישראל. צריך להזמין פרמיט מראש, וזה עולה משהו כמו 180$. זה טרק שהייתי רוצה לטייל בו פעם.

משם נסענו לסטרהן (Strahan) - עיירה בחוף המערבי. בדרך לשם אפשר לעצור בדיונות שאמורות להיות מרשימות. יש שם שפע של אטרקציות ימיות - גלישה, קיאקים, חופים יפים וכו'. לצערנו באותו יום היה מזג אוויר קצת אפרורי ולא היה לנו מצב רוח לים. עשינו שם הליכות נחמדות על הטיילת. כל יום בחמש יש שם הצגה שמספרת את הסיפור של המקום. היא אמורה להיות ממש נחמדה ולא יקרה, בערך 10$ לאדם. היא רצה כבר 20 שנה ברצף והיא ההצגה הכי ותיקה באוסטרליה. לא ראינו. בפעם הבאה.

בדרך משם דרומה עוברים בעיירה Queenstown. גם אם לא עוצרים שם, שווה לעשות סיבוב של דקה עם האוטו ולראות את האנדרטה של תעשיית הכרייה - יפה ומרשימה, ואת הרכבת העתיקה. לא מזמן שיפצו את הרכבת וחלק מהפסים ואפשר לנסוע איתה לסטרהן במחיר מופרע של 110$ לאדם.

כמה ק"מ אחרי היציאה מקווינסטאון יש פניה שמאלה לתצפית. חובה! תצפית מדהימה. לכו בגשר התלוי עד הסוף, יש הפתעה למטה.

בדרך משם לכיוון הפארק הלאומי אגם סיינט קלייר הכביש מתפתל בין שני פארקים לאומיים. יש שם כמה גרייט ווקס לא ארוכים וממש יפים. אנחנו הלכנו לראות את מפלי Nelson Falls ואת ההליכה לצד פרנקלין ריבר והיה מאוד יפה.

בערב הגענו לפארק הלאומי Lake St. Claire. זה הפארק הכי פחות מרשים מכל אלה שביקרנו בהם. יש שם אגם נחמד והרבה יער והמון וואלבים מקפצים, וזהו.

ו----------ו

שירה: כדאי לפנות כאן ימינה, יש שם פארק לאומי עם מפלים ממש יפים.

אני: עוד פעם מפלים? כמה מפלים יפים אפשר לראות? נראה לי מיצינו את נושא המפלים. וגם את היערות גשם. וגם חופים לבנים עם מי טורקיז צלולים. כל היופי הזה הגיע לי כבר עד פה!

ו----------ו



Russel Falls

משם נסענו למפלי ראסל (Russel Falls) - סטייה של כשעה מהכביש להובארט. אלו המפלים המפורסמים ביותר בטסמניה, ובצדק! הם מרהיבים. אנחנו הלכנו עד בסיס המפלים וחזרנו, כי רצינו להגיע להובארט בזמן לשוק של סלמנקה (טעות של חובבנים). יש שם כמה טרקים לא ארוכים שמטפסים אל ראש המפלים - אין לי ספק שהם נהדרים גם.

הובארט (Hobart), בירת טזמניה, היא עיר חמודה. לונלי פלנט מהללים את השוק שיש בשבת בבוקר בסלמנקה, ואפילו כוללים אותו ברשימה של חמשת האטרקציות הכי טובות בטסמניה, אבל האמת היא שזה שוק לא משהו, מלא במזכרות לתיירים, חפצים מיותרים וכו'. אם אתם בכל מקרה בשבת בהובארט אפשר לקפוץ, אבל אל תתכננו את הטיול לפי זה. לעומת זאת, בימי ראשון בבוקר יש שוק איכרים קטן וחמוד ברחוב אליזבת'. יש שם ירקות ממש יפים וכמה מאפיות ויקבים ומבשלות ואפשר לטעום בחינם. אפשר גם לאכול שם.

האטרקציה העיקרית בהובארט היא המונה (MONA) - מוזיאון לאומנות ישנה וחדשה. זה מוזיאון לאומנות, אבל קצת שונה ממוזיאונים רגילים. למשל, בחדר אחד יכולים להיות מומיה ממצרים העתיקה, ציור אימפרסיוניסטי מאירופה ושולחן פינגפונג, ויש בזה הגיון, אבל צריך לשבור את הראש מהו. או לשאול מישהו מהצוות. אל תפספסו את העבודת וידאו בה שלושים מעריצים שרים אלבום של מדונה א-קפלה, ואת המכונה שאוכלת בצד אחד ומחרבנת בצד השני (זמן קקי: כל יום בשתיים בצהריים). המוזיאון נמצא בלב כרם וגם הסביבה שלו מאוד יפה.

כעשרה ק"מ מהובארט נמצא הר עצום בשם Mt. Wellington. יש משם תצפית נפלאה על הובארט. ביום טוב אפשר לראות משם את החרמון! סתם. אבל אפשר לראות ממש רחוק בטסמניה. אל תפספסו. בפסגה יש ארובה עצומה. לא הצלחתי לברר מהי. אשמח אם תגלו ותספרו לי.

לא רחוק מאיזור סלמנקה, ברחוב Murray 11, יש בית קפה שנקרא Daci & Daci. העוגות שם נראות מד-הים.

כמו כן, ברחוב אליזבת, קצת יותר למעלה, יש קולנוע בן מאה שנה בשם State Theatre. יש שם גם קפה נחמד וחנות ספרים. ראינו שם שני סרטים. (15.5 דולר לסטודנט)

קצת דרומית להובארט נמצאת טיילת השחקים בטהונה (Tahune Forest AirWalk) מדובר בטיילת ברזל ענקית שבנויה על עמודים מעל צמרות העצים. זה די מגניב, אבל לא אטרקציית חובה.

עוד קצת דרומה נמצאת העיירה סייג'נט (Cygent), ממנה אפשר לתפוס מעבורת לברוני איילנד (Bruni Island) (30$ לרכב בערך). 

האי הזה מורכב משני חלקים שמחוברים בלשון יבשה ממש (ממש) צרה. האטרקציות העיקריות באי, מלבד ההתרשמות מהגיאוגרפיה המיוחדת, קשורות באוכל. יש שם יקבים, מחלבות בוטיק, בית עישון לבשר וכו' וכו' וגולת הכותרת - אויסטרים ברמה עולמית (כך אומרים. אנחנו לא כל כך אוכלים פירות ים). אפשר לעשות שם טיול יום נהדר. הערה חשובה: למעט הכביש הראשי, כל הכבישים באי לא סלולים. וגם בכביש הראשי קטע הכביש שעובר בלשון הצרה בין החלק הצפוני והדרומי לא סלול, ואם אתם עם רכב שכור זה עלול להיות להיות בעיה. בחלק הדרומי של האי יש פארקים לאומיים עצומים, אבל למי יש כח לטייל עם כל כך הרבה אוכל בבטן?

לסיכום, טסמניה היא חלקת גן עדן עלי אדמות, עם נופים נפלאים ומגוונים, אוכל טעים ואנשים רגועים ונחמדים, ככל שפגשנו בהם.

Nepal = Never Ending Peace And Love

(פורסם לראשונה כמייל של איתמר ב-22 בנובמבר 2013)

היי!

היום אנחנו עוזבים את נפאל עייפים אך מרוצים. מתוך 15 הפעילויות המומלצות ביותר ע"י לונלי פלאנט, חווינו 12 (ראו הערה בהמשך).

טיילנו בטרק סובב אנפורנה ובטרק האוורסט בייס קמפ, עשינו 3 ימי ראפטינג, ראינו עתיקות באיזור קטמנדו, היינו בספארי בפארק צ'יטואן והתקלחנו עם פילים, התפננו באגם באגנס, ראינו את ההימלאיה מלמעלה ומלמטה ומהצד ומבפנים, והיה יפה מאוד. פגשנו המון אנשים נחמדים ועשינו קצת קניות.

מה עוד?

אכלנו מומו ודאל באט ושתינו בירה אוורסט, היינו בגובה מעל 5000 מטרים 3 פעמים, חטפנו קלקולי קיבה פעמיים (לא נורא), ראינו קרנפית עם הגור שלה, ראינו קרוקודילים משתזפים בשמש, הסתחבקנו עם נפאלים, סיפרתי את הזקן אצל ספר מקומי, היינו בפסטיבל הטיקה, פסטיבל האורות ופסטיבל הבחירות, חייכנו לקופים, מצאנו את עוגיות האוראו הכי זולות בקטמנדו ועיצבנו את הפורטר שלנו (למרות שממש השתדלנו שלא).

הערה: נכון דבר ראשון שאלתם את עצמכם מה השלוש שלא עשינו? לא מוזר? לא היינו בלומביני, מקום הולדתו של בודהא, לא טיילנו בטרק הלאנגטנג, ולא היינו בעיר העתיקה פטן.

עוד דברים שנשארו לפעם הבאה: לראות את תצפית גוקיו ואגם הטיליצ'ו, לשתות בירה מאורז מותסס, לראות נמר, לדאות בגלשני רחיפה, ללמוד יותר משתי מלים בנפאלית ומספר אין סופי של טרקים.

ו========ו

* בנפאל (וגם בהודו) אוהבים לפרק מלים אנגליות לחלקים שלהן, לא תמיד בהגיון: wel come, pan cake, avail able, והשיא: recep tion.

שמחים על ההגעה לת'ורונג לה פס, בגובה 5416 מ'

* במאנאנג, אחד הכפרים בטרק סובב אנפורנה צריך להשאר שני לילות כדי להתאקלם לגובה. כדי להעביר את הזמן, יש בכפר שני אולמות קולנוע. באופן מטופש, שניהם מקרינים את אותם סרטים באותן שעות, כך שאם ראית סרט ביום הראשון, למחרת באותה שעה נגזר עליך לעשות משהו אחר. למשל, יש בכפר בית קפה ומאפייה עם מכונת האספרסו היחידה באנפורנה. שתינו שם קפוצ'ינו (עם חלב מאבקה) ואכלנו בראוני שהיה בעצם עוגה כושית וקרואסון שהיה בעצם מלוח.

* אחרי שעברנו את הפס החלטנו לקצר את המסלול באוטובוס לוקל בס. שני האוטובוסים הראשונים היו כמו שציפינו. בשלישי חיכתה לנו הפתעה. רקע: מדובר בנסיעה בדרך הררית צרה, תלולה ולא סלולה. צד אחד הר, צד שני תהום של עשרות או מאות מטרים. אין מעקה בטיחות.

הנהג שם להיטי דאנס נפאליים בפול ווליום. כל הנפאלים באוטובוס מתחילים לשיר. אנחנו המטיילים הישראלים מצטרפים אליהם ומעודדים אותם במחיאות כפיים. האווירה מתחממת. אנשים רוקדים במעבר. כל האוטובוס מסיבה במשך כל הנסיעה - למעלה משעתיים. דמיינו טיול שנתי לאילת בכתה י"א - אז בדיוק ככה, אבל עם זרים. שני תיירים אירופים ישבו שם בשוק טוטאלי. שוחחנו איתם למחרת. הם עדיין היו בשוק.

* האוכל הנפאלי בסדר, אבל הרבה פחות טעים מהאוכל ההודי. בהודו כל פעם שמזמינים טאלי (מנה בסיסית של אורז, מרק עדשים וירקות) מקבלים משהו קצת שונה. פעם עדשים, פעם חומוס, תלוי במצב רוח של הטבח. בנפאל הדאל (השם הנפאלי למנה המקבילה) הוא תמיד אותו דבר. האוכל ההודי מתאפיין במגוון אינסופי של תבלינים - לעתים קרובות התיבול מוגזם לחלוטין לחך המערבי. האוכל הנפאלי, לעומת זאת, כמעט לא מתובל. אפשר כמובן להוסיף מלח, אבל זה לא אותו דבר.

קרנף בצ'יטואן

* יום אחד ראינו מין תולעים קטנות חמודות כאלה, שבמקום לזחול על הגחון הן בכל צעד מקדמות את הראש קדימה, ואז צועדות אליו עם הזנב. הפסקנו לחשוב שהן חמודות כשאחת מהן נצמדה לי לרגל והתחילה למצוץ לי דם.

* קל לעשות מבטא נפאלי - פשוט ממלמלים.

* בטיסה מקטמנדו ללוקלה רואים מרחוק את רכס ההימלאיה ומקרוב את הגבעות של מזרח נפאל (בישראל הן היו נחשבות הרים). הגבעות מוקפות כולן בטראסות לגידול אורז וגידולים אחרים. במבט מלמעלה זה נראה כאילו הן עשויות ממאות לוחות קרטון מודבקים זה לזה, כל אחד קטן בטיפה מזה שמתחתיו.

* בטרק האוורסט בייס קמפ היינו צריכים לעלות עלייה מתסכלת של כ-700 מטרים. שירה ביקשה שנשוחח על משהו מעניין כדי להסיח את הדעת מהמאמץ. לא היה לי רעיון לשום דבר מעניין, אז אמרתי "בואי נדבר על ירקות שהגיעו מאמריקה". וזה עבד! דיברנו על תפוחי אדמה ואיך הם הפכו לרכיב מרכזי כמעט בכל מטבח, ואיך מחלת הכימשון כמעט חיסלה את האומה האירית ב"רעב תפוחי האדמה הגדול". דיברנו על תירס ועל איך הוא הצליח להשתלט על הכלכלה האמריקאית. (כנסו לסופר אמריקאי ונסו למצוא מוצר מזון שאין בו תירס בכלל. לא משימה קלה.) דיברנו על הפעם הראשונה שאכלתי חצילים. (בטיול של צופי ים. מאז אני מכור.) דיברנו על פלפלים חריפים ומתוקים וקינואה. חיש מהר הגענו למעלה.

* בהימלאיה נעים ביום, אבל קר בלילה. כמה קר? בקבוק מים שנשאר *בתוך החדר* קופא. שירה: "איזה מצחיק זה אם משחת השיניים תקפא בלילה...". זה לא היה מצחיק.

תצפית מקלה פטר - גובה 5550 מ'

* האוורסט הוא ההר הכי גבוה בעולם, אבל זה ה"הכי" היחיד שלו. הוא לא הכי יפה, לא הכי מרשים, ואפילו לא הכי קשה לטיפוס. סביבו יש עשרות הרים, גם הם בגובה מטורף, בצורות שקשה לתאר. האוורסט סתם משולש. אגב, לכל הר בנפאל יש שלושה שמות: אחד בנפאלית, אחד בשפת שבט השרפה (Sherpa), ואחד על שם הבריטי שמיפה אותו ראשון. אנחנו בד"כ לא הצלחנו לזכור אפילו אחד מהם.

* חזרנו מהאוורסט ביום הבחירות. נפאל היא דמוקרטיה חדשה יחסית (סיפור טבח משפחת המלוכה של נפאל נשמע כמו פרק מעוות במיוחד מ"משחקי הכס", אבל קרה באמת ב-2001), והם לוקחים את הבחירות ברצינות. ביום הבחירות הכל היה סגור. לא הייתה שום תנועה ממונעת ברחוב. כמו יום כיפור: ילדים שיחקו קריקט ברחובות שחצייה שלהם היא פרוייקט מסכן חיים בכל יום אחר ביום או בלילה. מי שהיה בטאמל, האזור המרכזי של קטמנדו, יודע כמה קשה לתאר את האיזור הסואן והשוקק פעילות הזה סגור. שירה ואני ניצלנו את השקט (ואת זיהום האוויר הנמוך יחסית) לטייל בעיר ולבקר בחינם באתרים היסטוריים שבדרך כלל עולים כסף. השקט נאכף ע"י כמות רבה של שוטרים וחיילים ברחובות. משום מה, שוטרים עם מקלות זה הרבה יותר מפחיד משוטרים עם אקדחים.

* המקום האהוב עלי לאכול בקטמנדו הוא מסעדת "קוקי וואלה", אם כי הכינוי "מסעדה" קצת מוגזם. זהו מין קיוסק עם ארבעה שרפרפים שממוקמים בעצם בכניסה לחדר מדרגות. הם מגישים ארוחות בוקר, שקשוקות וסביח במחירים מגוחכים, ואת קינוח "שלום למלכה" המוצלח היחיד בנפאל. (באמת. בדקנו את כולם)

* להיות נשוי זה כמו להיות רווק, אבל כששוטפים ידיים עם סבון מוצק חתיכות סבון נתקעות מתחת הטבעת.

* ונסיים בשיר:

What to do? Kathmandu!

Ma Kara? Pokhara!

Dhal Bhat power 24 hour,

2 days no shower.

Resam pi ri ri,

Resam pi ri ri,

I am a donkey you are a monkey,

Resam pi ri ri.

תחנה הבאה: אוסטרליה.

מתגעגע לכולכם,

איתמר

נמצ'ה בזאאר, בדרך לאוורסט בייס קמפ