הצד שלה: נפאל

אז נכון... יש פה את הפוסט של איתמר על נפאל. אבל אני גם רוצה לספר איך זה נראה מהצד שלי :)

נתחיל ביציאה מהארץ. 

ענתי לקחה אותנו לשדה ורציתי להגניב אותה אחרי המעבר גבולות. לא נתנו לי :( זה היה ממש קשה. הרגשתי כמו בסרט רומנטי, והיה לי ממש עצוב לעזוב ולראות את ענתי נשארת בשדה מאחור!

משם, עברנו דרך די ארוכה כדי להגיע לנפאל: טיסה לאיסטנבול, משם ללונדון (ליומיים!), אח"כ יום בדלהי (כפרה על הודו) ואז קטמנדו. אני אציין שבכל טיסה פשוט נרדמתי, כולל בשדות התעופה. ואיתמר צילם את זה יפה בתמונה הזו:

zzz

נפאל באמת מדהימה. יש מלא מה לעשות, יש הרבה חבר'ה צעירים, נוף מטורף ואפילו בקטמנדו יש אוכל לא רע בכלל (בשאר המקומות לא ממש עפתי על האוכל). חשבתי שהיא תהיה דומה ומפנקת כמו צפון הודו, אבל הן ממש ממש שונות... נפאל יותר קשוחה.

בגדול היינו בשני טראקים ארוכים: האנאפורנה והאוורסט בייס קמפ.

האנאפורנה הוא טראק של יותר "בסבבה", יש המון חבר'ה ולנו היה מזל להכיר מההתחלה כמה חבר'ה ישראלים ממש כייפים ששידרגו לנו את הטראק! 

שלא תחשבו שהוא קל (הוא לא!) ויש כמה ימים ממש רציניים, אבל הימים יחסית קצרים וישנים רוב הזמן בהוסטלים שממש אחלה וגם האוכל בסדר. חוצמזה, המקומיים בטראק ממש חמודים והם באווירה טובה וזורמים. ולמזלנו גם היה לנו פורטר מלך! 

מה שנחמד בטראק זה שרואים מלא דברים שונים ושהטארק מגוון בכפרים חמודים, יערות והרים מושלגים. 

יש כמה מעיינות חמים בטראק, וזה היה ממש כיף להתפנק בהם לקראת סוף הטראק כשהשרירים כבר ממש תפוסים. 

לא הכל היה מושלם כמובן... תקף אותנו גשם רציני יומיים, שאחריו היינו צריכים להתייבש שעות מול התנור בהוסטל, וגם אני בשלב מסויים כבר רציתי לחצות את הפס כי נמאס לי מהקור והקושי:) אבל זה לגמרי היה שווה את זה.

חוגגים באוטובוס עם המקומיים

האוורסט בייס קמפ הוא טראק יותר קשה בתנאים שלו. קודם כל, אין הרבה מטיילים ישראלים בגלל שכדי להגיע לטראק בד"כ לוקחים טיסה שעולה יותר מ- $300 וזה המון למי שרק השתחרר מהצבא. בנוסף, המקומיים בטראק, לפי דעתי האישית בלבד, הרבה פחות נחמדים משאר המקומיים בנפאל והרגיש לי שהם יותר מסתכלים על התיירים רק בתור כסף. וחוצמזה, גם יותר קר שם! בגלל שמגיעים לגבהים של 3,500~ מטרים כבר לאחר יומיים אז קרררר, מאוד!!! רק כדי להמחיש... באחד הכפרים (שהוא לא בגובה היסטרי) ב- 4 בצהריים היה מינוס 15 מעלות!!!!!! וזה קר! קפאו לנו הבגדים שהיו בחוץ, קפאו לנו המים בשקית שתייה (כשהיינו בתוך ההוסטל!) ואפילו קפאה לנו משחת השיניים. לכן, הכי קשה היה לקום בבוקר ולצאת מהשק"ש. ומזל!!!! שהיו לנו שק"שים מעולים (תודה איל והלה)!!!

טוב אחרי שחפרתי על הקור וכל הקשיים, אז הכל התגמד (ברוב הימים :) ) כשרואים את הנוף הפראי והמדהים! הטראק כל כך יפה! מלאאא הרים מושלגים ופסגות משוגעות, וכל הקרח מסביב שבכל מקום זה משהו שלא יצא לי לראות בצורה כזו. אז למרות כל הקושי, ממש נהנו והיינו שמחים לראות ולחוות את הטראק. 

אני אציין את גבורתו של איתמר שטיפס פעמיים (!) לתצפית של הקלה פטאר (או איך שלא רושמים את זה בעברית), שזו תצפית בגובה 5,550 מטרים, בגלל שהייתי חולה ביום הראשון ואז הוא בא איתי למחרת!!!

אני אסכם שאחד הדברים הכייפים ביותר בטראקים זה להגיע להוסטל בסוף יום ההליכה ואז לשבת ולהתחמם ליד האח, לדבר עם אנשים מכל העולם, ולשחק קלפים.  

הנוף מקאלה פטאר

בין הטראקים היינו בפוקרה (עיירה חמודה עם אגם) ובמקומות נוספים ממש כייפים כמו אגם הבגנס, שהיינו שם כמה ימים אצל שריתה כדי להרגע אחרי הטראק ולהנות מהשקט ומהאוכל הטעים! אח"כ היינו בראפטינג, שזה סופר צחוקים!! היינו בסירה עם חבר'ה ממש כייפים, ובכלל תמיד ראפטינג, זה ממש דבר כייפי! ואחריו נסענו לספארי בנפאל וראינו מלא חיות מגניבים במרחק נגיעה. גם בקטמנדו יש מקדשים יפים ובעיקר מקומות שווים לאכול בהם :)

הלו פיל, למה ככה

וזהו בגדול...... רק קשה שמתגעגעים הרבה...

שירה.