ניו זילנד: כבר לא גן עדן לציפורים, ואיך זה קשור לדילמות מוסריות

ניו זילנד היא אחד מחלקי כדור הארץ האחרונים שיושבו על ידי בני אדם. המתיישבים הראשונים, המאורים, הגיעו בסירות מפולינזיה לפני כ-1000 שנה בלבד. לשם השוואה, התושבים האבוריג'ינים באוסטרליה הגיעו לפני כ-60 אלף שנה.

משחר ההיסטוריה עד הגעת המאורים הייתה ניו זילנד חופשית לא רק מבני אדם, אלא מכל סוגי היונקים היבשתיים: היו בה יונקים ימיים: דולפינים, כלבי ים, וכו', ושני סוגים של עטלפים. כמו כן, אין בניו זילנד חיות מסוכנות. יש שני סוגי נחשים, שניהם לא ארסיים, ומיני עכבישים רבים, אף אחד מהם לא קטלני. זה מפתיע במיוחד אם זוכרים שבאוסטרליה הסמוכה נמצאות כמה מהחיות הארסיות והמסוכנות ביותר בעולם.

בתנאים האלה, ניו זילנד הייתה גן עדן לציפורים, רבות מהן יחודיות. ציפורים רבות איבדו את יכולת התעופה שלהן והיו מקפצות בחדווה על האדמה ואוכלות עלים וגרגרים.

טוי.

By Sid Mosdell from New Zealand

 [CC-BY-2.0]

בראשן משלה המואה (Moa) - ציפור עצומה בגובה 3-4 מטרים ובמשקל של כ-200 ק"ג. בין שאר הציפורים היחודיות ניתן למנות את הסמל הלאומי של ניו זילנד - הקיווי - ציפור לילה ללא יכולת תעופה עם מקור ארוך; טוי - ציפור שיר; קאקא - התוכי היחיד בעולם שחי בסביבה אלפינית; טקאה - ציפור נדירה הדומה לתרנגולת כחולה עם אף אדום, נחשבה לנכחדת עד שמצאו אוכלוסייה קטנה, וכיום קיימים פחות מ-200 פרטים; ועוד רבים רבים.

כשהגיעו המאורים, הם בטח הרגישו כאילו זכו בלוטו. ארץ עצומה ופוריה, בעלת אקלים נוח יחסית, וללא חיות מסוכנות. הציפורים לא ידעו לפחד מבני האדם שפתחו במסעות ציד וכרתו יערות לצרכי דלק וחקלאות.

כשהגיעו האירופים ב- 1769 המואה כבר הוכחדה, ושטחי יער טבעי עצומים כבר בוראו.

יחד עם האירופים באו בספינות נוסעות סמויות: חולדות. כשירדו לחוף גם הן הרגישו שזכו בלוטו - כל כך הרבה שטח, כל כך הרבה מה לאכול, כל כך הרבה טרף שלא בורח.

האירופים התחילו להקים מושבות, והתחילו לסבול מבעיה חמורה שמטרידה את הניו זילנדים עד היום הזה. היה להם משעמם. הם החליטו לייבא מאירופה צבאים וארנבות כדי שיהיה להם מה לצוד וכך להעביר את הזמן.

צבאים וארנבות הם בעלי חיים ממש חמודים - כולם אוהבים אותם. אבל כאן, בהיעדר אויבים טבעיים הארנבות התרבו, ניחשתם נכון, כמו ארנבות, וגם הצבאים התרבו, שוב ניחשתם נכון, כמו ארנבות. הם אומנם לא אוכלים ציפורים, אבל הם אוכלים את האוכל של הציפורים, והם מהווים איום אקולוגי משמעותי על היערות הטבעיים, ועל הציפורים שגרות בהם.

הארנבות לא הגבילו את עצמן לפיקניקים בחיק הטבע, והתחילו להוות מטרד רציני לחקלאות המתפתחת במושבות. 

הרמין, יונק ממשפחת הסמורים

By Steve Hillebrand, USFWS [Public domain]

החקלאים המתוסכלים החליטו לעשות מעשה, ושיחררו בטבע את ההרמין (Stoat), חיה ממשפחת הסמורים, מין יונק קטן וזריז שטורף ארנבות. כבר אז הזהירו המומחים שלצעד הזה תהייה השפעה הרסנית על הטבע, והשפעה זניחה על הארנבות המזיקות, אבל החקלאים לא הקשיבו. בפועל, הסמורים מעדיפים לאכול ציפורים, כי הן רצות יותר לאט, והכי הם אוהבים לאכול את הביצים של הציפורים. כל סמור אוכל כל יום מחצית ממשקל גופו! בהיעדר אויבים טבעיים גם הם מתרבים, (פעם אחרונה), כמו ארנבות והם כיום האיום המרכזי על ציפורי ניו זילנד.

אם זה לא מספיק, אז ב-1837 איזשהו טמבל החליט לייבא מאוסטרליה אופוסומים. האופוסום הוא מכרסם בגודל של חתול גדול ממשפחת יונקי הכיס. גם באוסטרליה הוא גורם נזקים עצומים, אבל שם אי אפשר לבוא אליו בטענות: הוא היה שם קודם. הסיבה ששיחררו אותו בניו זילנד היא בשביל לייסד תעשיית פרוות - לאופוסום יש פרווה נעימה ורכה. אבל האופוסומים בחרו לנדוד עמוק אל תוך היערות ומדרונות ההרים, איפה שכמעט בלתי אפשרי לבני אדם לנוע, ובוודאי שלא מעשי לצוד אותם. במקביל, הביקוש לפרוות אופוסומים ירד. ההערכות הן שכל יום אופוסומים אוכלים 150 טונות של יער טבעי! למרות שבעקרון הם צמחוניים, גם הם מעדיפים ביצים על פני צמחייה, ואם הם רעבים במיוחד הם גם צדים ציפורים.

נוסף על כל זה, כלבים וחתולים שהובאו כחיות מחמד וכחיות עבודה במשק חקלאי תורמים את חלקם בהרג ציפורים.

אופוסום.

By JJ Harrison

(jjharrison89@facebook.com) (Own work)

[CC-BY-SA-2.5]

לסיכום - ממצב שבו יש לציפורים אוכל בשפע ואין אויבים כלל, עברנו תוך מאות ספורות של שנים למצב שבו הארנבות, הצבאים, האופוסומים והחולדות אוכלים להן את האוכל; האופוסמים, החולדות, הסמורים, הכלבים והחתולים אוכלים אותן ואת הביצים שלהן, ומלא תיירים אוכלים להן את הראש.

***

בטרק הראשון שלנו בניו זילנד פגשנו ציידים - קשישים חביבים עם רובים. הם סיפרו לנו שהם הולכים לצוד צבאים. אז עוד לא הכרנו את כל הסיפור וקצת הזדעזענו - הולכים לירות באמא של במבי?!? ועוד בתוך הפארק הלאומי?!?

בהמשך למדנו שציידים חובבים הם אחת הדרכים היעילות של מחלקת השימור לווסת את אוכלוסיית הצבאים בפארק, ובכך לשמור על הפארק, על הציפורים ובעקיפין גם על אוכלוסיית הצבאים עצמה. למעשה, מחלקת השימור מפעילה צוותים של ציידים על מסוקים (!) שטסים מעל הפארקים ויורים בצבאים מהאוויר. מן הסתם, חלוקת רשיונות ציד זולה יותר.

אז מה לחשוב על ציד כזה, מבחינה מוסרית? הצבאים הם בעיה אקולוגית אמיתית, שהאדם יצר. האם לא מאחריותו גם לפתור אותה, או לפחות להגביל את ההתפשטות שלה?

ומה לגבי תעשיית פרוות?

יש בניו זילנד תעשייה קטנה של ציד אופוסומים לצרכי פרווה. האם זה בלתי מוסרי ללבוש אותן, כמו פרוות אחרות? גם ככה מנסים להרוג כמה שיותר אופוסמים במדינה, ובשטחי הפארקים בפרט, ולחובבי טבע וחיות זה מרגיש כמו הדבר הנכון לעשות, בגלל הנזק העצום שהם גורמים. אם יהיה תמריץ כלכלי לכך, מה רע? האם זכותם של האופוסומים לא להפוך למעיל גוברת על זכותם של מיני ציפורים רבים לשרוד?

***

עם המכרסמים קשה יותר להתמודד. בטרקים מסוימים יש מלכודות לצד השביל כל 200 מטר. אבל המלכודות יקרות לבנייה, ועוד יותר יקרות לתחזוקה - צריך שמישהו ילך את כל הטרק פעם בכמה ימים, יפנה את הגופות של המכרסמים הלכודים ויחליף את הפתיונות (הם משתמשים בביצי תרנגולת מהסופר שפג תוקפן). וכאמור, רוב שטחי הפארקים הם מדרונות הרים שכלל אינם נגישים לבני אדם.

***

התקווה היא באיים. לחופי ניו זילנד יש המון איים קטנים, שרבים מהם חופשיים מטורפים. מחלקת השימור דואגת לשמור אותם כך ולקיים בהם אוכלוסיות של ציפורים בסיכון.

***

אני חושב שלסיפור הזה יש שתי מסקנות מעניינות:

1. אנחנו כבני אדם צריכים להיות מאוד זהירים כשאנחנו משנים את הטבע - לעתים קרובות השינויים הרבה יותר מזיקים ומרחיקי לכת ממה שאנחנו מתארים לעצמנו בהתחלה.

2. כמעט לכל עמדה מוסרית, איתנה ככל שתהייה, אפשר למצוא סיטואציה בה היא לא תקפה, או לפחות לא כל כך איתנה.